פסק-דין בתיק ע"ו 8590-11-11

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום, תש"י - 1950), מיום 20.9.11 [להלן: "חוק המשפחות" או "החוק"], שבגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על החלטת קצין התגמולים, לדחות תביעתם להכרה בהם כהורים שכולים לפי החוק.

המשיבים הם הוריו של המנוח אורי - שמעון בן - הים ז"ל, אשר נפטר בסמוך ליום 15.5.07. אורי  המנוח התגייס לצה"ל ביום 27.11.00, כשהוא בריא, למעט עיוורון צבעים, ואולם, לאחר גיוסו, וסיום טירונות במסגרת חיל השיריון, שם שובץ כקשר, התגלו אצלו בעיות נפשיות, ולימים אובחן כסובל מהתפרצות של מחלת דיכאון מג'ורי, ולאחר שירות של כחודש בלבד בגדוד שאליו הוצב, הוא הוצא לחופשות מחלה, היה במעקב קב"ן, ובמעקב של פסיכיאטרית אזרחית, ולבסוף שוחרר מצה"ל כעבור כשבעה חודשי שירות (20.6.01).

לאחר שחרורו של אורי ז"ל מהצבא, הוא עבר תקופות של דיכאון חריף, לצד תקופות שבהן הצליח לתפקד בצורה זו או אחרת, נזקק לעיתים לטיפול תרופתי, ובאופן כללי ניתן לומר, שלא שב למסלול חיים והתנהלות תקין, מהיבט מצבו הנפשי, עד אשר, כ - 6 שנים לאחר שחרורו (ביום 17.5.07), נמצא, ללא רוח חיים, בתוך מכונית משפחתו, סמוך לבית מגוריו, במושב בדרום.

הגם שסיבת המוות המדויקת אינה ניתנת לקביעה, ניתן לומר, במידת ודאות גבוהה, לנוכח הנסיבות והממצאים, שאין צורך לפרטם כאן, שהמנוח שלח יד בנפשו, כיומיים טרם שנמצא מוטל במכונית, וכן ניתן לקבוע, והדבר אינו במחלוקת ממשית, לצורך ההליך הנוכחי, שהמעשה האובדני קשור למחלת הדיכאון הקשה, שממנה סבל, לאורך התקופה הארוכה, מאז שאובחנה, ושאופיינה בעליות ומורדות בחומרת התסמינים שניתן היה להבחין בהם בהתנהגותו ובהתנהלותו.

המשיבים, כאמור - הוריו של אורי ז"ל, הגישו ביום 7.9.08, תביעה בפני קצין התגמולים, המערער שלפנינו, להכיר בהם כמשפחה שכולה על פי חוק המשפחות, וטענו, כי מותו של בנם המנוח, בהיותו תוצאה ישירה של מחלת הדיכאון, שלקה בה, ואשר נגרמה עקב שירותו הצבאי, נקשר סיבתית לשירות, ומכאן זכאותם להכרה.

משקצין התגמולים דחה תביעת המשיבים, בנימוק שאין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין השירות הצבאי, הגישו ערעור בפני הועדה קמא, ותמכו אותו בחוות דעת רפואית של המומחה הפסיכיאטרי  ד"ר אמיל בירמן.  המערער, שב וטען בפני הועדה, כי מחלת המנוח לא נגרמה עקב השירות הצבאי, וכי לא היה אירוע חריג באותו שירות, שיכול היה להביא לפרוץ המחלה, ואת עמדתו תמך בחוות דעת ערוכה בידי הפסיכיאטר ד"ר דניאל בקר, שחוות דעתו המקורית היא זו שעמדה בפני קצין התגמולים, לעת מתן החלטתו.

כאמור - ועדת  הערעורים מצאה לקבל עמדת המשיבים, ולהעדיף חוות דעתו של ד"ר בירמן, וקיבלה את ערעור המשפחה, בקובעה שמחלתו ופטירתו של המנוח נגרמו עקב שירותו הצבאי. על קביעות אלה נסב הערעור שבפנינו.

בפני הועדה קמא גובשו פלוגתאות ומוסכמות, מטעם בעלי הדין, באשר לתשתית הבסיסית הצריכה להכרעה, ועיקרה העובדות שהבאנו לעיל, וכן, הוסכם, כי במהלך השירות הצבאי של המנוח, לא אירעו אירועים חריגים.

עוד הוסכם על שלוש פלוגתאות שבהן יש להכריע. השניה שבהן, כנדמה, שוב אינה במחלוקת ממשית, גם אחרי מתן פסה"ד על ידי הועדה, והעמדתו למבחן ערעורי בפנינו. היא מתייחסת לשאלה האם פטירת המנוח קשורה לאותו ליקוי נפשי שבו לקה במהלך שירותו הצבאי. ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, ומכלל הנסיבות והתיעוד הרפואי שהוצג, עולה קשר ברור בין אותו ליקוי נפשי לבין בחירתו הטראגית של אורי ז"ל לקפד פתיל חייו במו ידיו.

שתי הפלוגתאות האחרות, השזורות זו בזו, הן סלע המחלוקת, לאור הכרעת הועדה קמא ביחס אליהן, והן אלה שבהן התמקדה הועדה בקביעותיה. מדובר בשאלה האם הליקוי הנפשי שלקה בו המנוח במהלך שירותו הצבאי נגרם עקב אותו שירות, והאם ניתן לומר שהפטירה אירעה, לפיכך, עקב תנאי השירות הצבאי.

ועדת הערעורים, סקרה במפורט וביסודיות את חוות הדעת שהונחו בפניה מטעם מומחי הצדדים, ואת תשובותיהם של המומחים הפסיכיאטרים הללו בחקירות הנגדיות, במהלך הדיונים, ומצאה להעדיף ולקבל את חוות דעתו של ד"ר בירמן, מומחה המשיבים, ועל כך בוסס פסק הדין המקבל את ערעורם.

על מנת להבהיר גדר המחלוקת שעמדה בפני ועדת הערעורים, ואת גדרי ההתלבטות בערעור הנדון כעת, ראוי להקדים ולהציג מספר מושכלות יסוד, שאומצו בהלכה הפסוקה.

ראשית - בהינתן ההסכמה כי בשירותו הצבאי של אורי ז"ל לא אירעו אירועים חריגים, היה על המשיבים להראות כי היה בתנאי השירות, בתקופה הקצרה בה עסקינן, מאפיינים מיוחדים, כגון תנאי מתח ומאמץ גופני, שיכלו לשמש כזרז או "טריגר" להתפרצות מחלת הדיכאון. תנאי שירות שגרתיים בצבא, אינם יכולים לקיים דרישת הקשר הסיבתי, הנדרש לקביעה כי המחלה התפרצה "עקב השירות" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פד"י נו', (5) 732).  יש להוכיח התקיימות אירוע או מצב, הנקשרים להתפרצות, מהיבט אובייקטיבי, כאלה המצויים בדרגת ממשות החורגת מן הטריוויאלי. אומנם, בעניין "פאר", בוטלה הדרישה שמצב דברים זה יהיה יחודי לשירות הצבאי, אך עדיין יש להראות את אותן נסיבות חריגות וממשיות (רע"א 8138/07, שמואל פאר נ' קצין התגמולים, מיום 21.6.11, מפי כב' השופטת ע. ארבל, פורסם באתרים המשפטיים).

שנית - נטל ההוכחה לקיום קשר סיבתי הוא תמיד על התובע. אם הוכיח נסיבות הנעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי (לאחר הלכת "פאר" מסתפקת ההלכה גם בנסיבות שאינן מיוחדות בהכרח לשירות הצבאי), שאותן ניתן לקשור, מבחינת זמנים, לפרוץ המחלה. או אז, יעבור נטל ההוכחה המשני אל שכמו של קצין התגמולים, אך נטל ההוכחה הראשוני - על הטוען לקיום הקשר הסיבתי. כאשר מדובר בשירות קצר, ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני שבהן שרוי החייל, הסמוכים, מבחינת הזמנים, לפרוץ המחלה ( רע"א 8077/96, קריספל נ' קצין התגמולים, פד"י נ"א (2), 817).

שלישית - עצם הגיוס, והמעבר ממסגרת השגרה האזרחית לסביבה הצבאית, על מאפייניה  היחודיים, אינו מקיים, כלשעצמו, את דרישת ה"עקב", ואין די בכך כדי שאירוע הגיוס יחשב כ"טריגר" להתפרצות מחלה, שגם אלמלא כן, יכלה להתפרץ בגופו של אותו אדם, ביום מן הימים.

ויוטעם - מחלתו של המנוח, דיכאון מג'ורי, יכולה לפרוץ ללא סיבה שניתן להצביע עליה בבירור (מחלה אידיופאטית), ובלי שיאותר "טריגר" חיצוני לכך, אף כי מומחי הצדדים אינם תמימי דעים האומנם ניתן אף לומר שמרבית מקרי הדיכאון פורצים ללא סיבה נראית לעין, או שמא סטטיסטית אין הדבר כך. פסיכיאטרית אשר טיפלה במנוח מאז אבחון המחלה, ועד חודשים ספורים טרם מותו, הגדירה את מצבו כ "דיכאון אנדוגני ממושך", כאשר המונח הזה מתייחס לתהליך שנוצר או מתפתח מתוך הגוף עצמו ולא מתוך אירועים חיצוניים.

משנזכור, שהמנוח אורי ז"ל, בחייו, לא הגיש תביעה להכרה במחלתו כנכות שנגרמה עקב השירות, ומדובר בתביעה שהוגשה על ידי הוריו לאחר פטירתו, שנים ארוכות אחרי השחרור מצה"ל, נתונים שהציבו קושי ראייתי, לא פשוט, בהצבעה על מאפיינים חריגים בתנאי שירותו, היה על ועדת הערעורים לבחון האם הונחה תשתית מספקת, שתעמוד בדרישות ההלכה הפסוקה, להוכחת הקשר הסיבתי בין השירות לפרוץ המחלה.

ועדת הערעורים השיבה על שאלה זו בחיוב, ומכאן ליבת וסלע המחלוקת בערעור הנדון.